את הילדות שלי אני לא מספרת בקלות. אגיד רק שהבית לא היה מקום בטוח, ושכבר כילדה קטנה למדתי לפחד, לשתוק ולהסתיר. חשבתי שכשאגדל, זה ייגמר.
זה לא נגמר. הפחד גדל איתי. התקפי חרדה קשים הגיעו בלי שום אזהרה, ומחשבות טורדניות לא הניחו לי. היו פעולות שהייתי חייבת לחזור עליהן שוב ושוב, בלי יכולת לעצור. היו ימים שלא הצלחתי לצאת מהחדר.
בסוף הגעתי לאשפוז. שלוש שנים שלמות. שלוש שנים שבהן העולם בחוץ המשיך לרוץ, ואני הרגשתי שהחיים שלי נעצרו.
כשהגעתי לתקוות לאה הייתי בת 30, גרושה, אחרי שלוש שנות אשפוז. בלי ביטחון, בלי אמון בעצמי, ובלי מושג מאיפה מתחילים.
אני זוכרת את השיחה הראשונה. לא שאלו אותי איך הגעתי למצב הזה. לא הסתכלו עליי ברחמים. פשוט אמרו לי: "את לא לבד. נעבור את זה ביחד." ובפעם הראשונה אחרי הרבה שנים, הרגשתי ביטחון.
זה לא קרה ביום אחד. היו נפילות, והיו ימים שרציתי לוותר. אבל תמיד היה מי שמחזיק לי את היד. לאט לאט למדתי לנשום עם החרדה במקום לברוח ממנה, לבנות שגרה, לצאת לעבודה ולהתמיד בה. למדתי לחיות, באמת לחיות, בצורה בריאה ומאוזנת.
ואז, בחסדי שמיים, הגיע גם הפרק שלא העזתי לחלום עליו.
הכרתי את בעלי. גם הוא יודע מקרוב מה זו התמודדות, ואולי בגלל זה אנחנו מבינים זה את זה בלי מילים. יחד בנינו בית מלא עשייה, וזוגיות בריאה, יציבה ושמחה.
אני כותבת את זה בשביל הבחורה שקוראת עכשיו ומרגישה שאין לה סיכוי. יש. אני ההוכחה.
ולכל מי שתרם לתקוות לאה: אולי לא ידעתם, אבל אתם החזקתם לי את היד.ר.
